טיול שבועי בפארק
היורה
ילדה של אורות וצלילים
ערפל כבד
שני קווים כחולים
תודעת שירות ישראלית
חביבה ודי...
עיניים פקוחות לרווחה
בבושקה בפיק-אפ בר
נטע זר
אפקט פינוקיו
טיול שבועי בפארק
"בילוי שבועי בפארק":
היה זה יום שישי הראשון בעונת האביב.
כל החורף חיכו השניים בקוצר רוח לשובם של מפגשי הבוקר של ימי שישי האביביים בפארק השכונתי, כמנהג המסורת.
מזג האוויר באותו הבוקר היה נעים, קרני השמש חמימות ומלטפות, הצמחייה עבותה ירוקה ופורחת, וציוצי הציפורים שזרו יחדיו מארג מוזיקלי מרומם לב.
עזרא כבר היה לבוש בחולצת כפתורים פרחונית אשר שיוותה לו מראה צעיר ורענן על אף שנותיו הרבות, ומכנסים בהירים עשויים פשתן רך ואוורירי.
על ראשו מונח כובע מגבעת, וסלסלה מלאה שלל פירות העונה וקנקן תה קר לצדו.
שיערה האפור והדליל של שרה היה אסוף לאחור באלגנטיות, את פניה חרושי הקמטים כיסתה שכבת מייקאפ עדינה ואודם בגוון אדום כהה הפיח מעט חיים בשפתיה החיוורות והדקות.
המחצלת הייתה ארוזה בשקית בד נוחה לאחיזה, ועמה בשקית היו דחוסות אף שתי כריות להקל על עצמות הישיבה.
דירתו של עזרא ממוקמת מעט רחוק יותר מהפארק.
על כן בהגיעו הבחין כי המחצלת כבר פרושה על כר הדשא הרך, שתי הכריות מונחות עליה כשעל גבי אחת מהן היה שרוע ראשה בעודה שכובה על צידה בגבה אליו.
עיניה בהו בעוברים ושבים המהלכים לאיטם בשבילי הפארק ללא כיוון מוגדר.
הוא פסע לכיוונה בשקט, רכן לעברה ונשק ברכות על לחיה השמאלית.
היא הסבה את ראשה לכיוונו ושלחה לו חיוך רחב מלווה בעווית קלה בשל אור השמש המסנוור שהלם בעיניה.
את סלסלת הפירות וקנקן התה אשר בידו הניח בקצה המחצלת.
לאחר מכן שב אל כיסא הגלגלים בו היה ישוב עזרא, דחף אותו אל מתחת לצילו של עץ האלון הסמוך, במרחק של כשני מטרים משרה שהייתה ישובה אף היא בכיסא הגלגלים שלה.
לאחר מכן שב אל המחצלת למזוג לשניהם מן התה הצונן.
הם ישבו מחובקים, לגמו מן התה, אכלו פירות עסיסיים וסיפרו האחד לשנייה סיפורי ילדות, שלה משכונת מגוריה בפרברי עיר הבירה מנילה ושלו מכפר הולדתו באחד מאייה הדרומיים של הרפובליקה.
ברקע נותרו עזרא ושרה נטועים בכיסאות הגלגלים שלהם, בגבם אחד לשנייה.
ראשו היה שמוט מטה והוא נע לסירוגין בין נמנום לעירות חלקית.
עיניה הזקנות הביטו בשלוש אימהות צעירות אשר טיילו להנאתן בפארק עם עגלות תינוקיהן והחליפו זו עם זו חוויות הורות,
בקבוצת ילדים אשר חלפו על פניה רכובים על אופניהם בעיניים נוצצות ונטולות מורא,
ובזוג הצעיר על ספסל לא הרחק משם, ראשה מונח על כתפו וכף ידו מלטפת ברכות את זו שלה.
פיה נטול השיניים נפער לרגע, כמו ביקשה לומר דבר מה, אך היא נותרה דוממת, צופה במראות שהעלו במוחה זכרונות מתקופות רחוקות.
זכרונות דהויים.
היורה
היורה:
הוא שפשף בכוח בסבון את כתמי הדם שעל כפות ידיו תחת זרם המים ששטף אותן ללא הרף.
הכתמים לא ירדו.
————-
כחמש דקות קודם לכן:
"על נחישות, על התגובה המהירה, על אומץ הלב ועל כך שסיכן את חייו למען הזולת, זינק על המחבל הנתעב ובידיים חשופות נטרל אותו בטרם הספיק לפצוע וליטול חיים של חפים מפשע נוספים, מוענק בזאת לרגב מדמוני אות ציון לשבח."
"אתה בסדר ?" שאל אותו אביו לאחר שירד מהבמה, "אתה נראה קצת חיוור".
"כן כן.. רק קצת לא מרגיש טוב, אני הולך לשירותים".
————–
הכתמים לא ירדו.
"איזו גאווה הבאת לנו!" נשמע קול אביו מעבר לדלת, "איזו נחת.."
אוזניו כמו נאטמו, מלוא תשומת ליבו הייתה נתונה לכפות ידיו המוכתמות.
"אמא עליה השלום הייתה מתפוצצת מגאווה אם היא הייתה פה איתנו".
הוא שפשף בכל הכוח עם קוביית הסבון, וכלל לא חש בעור שהחל להתקלף בשתיים מאצבעותיו.
"הנה, מתחילות עכשיו להגיע בקבוצה תגובות לסרטון של הענקת התעודה. איזו גאווה.." חייך האב בסיפוק אל צג הנייד שלו, "אתה רואה מה כותבים לך? רגב, אתה מקשיב ??" הוא נקש על הדלת.
הוא חדל לפתע מניסיונות השטיפה האובססיביים, והביט בכפות ידיו הדואבות. כתמי הדם נעלמו כלא היו.
"יאללה, אתה יוצא?"
תחושת תעוקה בלתי נשלטת גאתה בקרבו והוא פרץ בבכי סוער שהתעקש בכל כוחו להחניק או לפחות להשתיק דיו שלא יישמע מבעד לרחשי זרם המים הניתכים על גבי חרסינת הכיור.
לאחר דקה קלה של התייפחות בלתי נשלטת, הצליח לבסוף לאסוף את עצמו, שטף את פניו בחופזה ויצא מתא השירותים.
"מה זה ?! בכית ??" שאל האב המופתע למראה עיניו האדומות והנפוחות מעט.
"מה? אה, לא.. סתם דמעות של התרגשות כנראה.." השיב בביטול.
"פעם ראשונה מאז שהיית ילד, שאני רואה אותך בוכה".
"כן, אה ? ממש היורה.." שלח לו חיוך מאולץ וחלף על פניו בדרכו חזרה אל אולם הטקס.
ילדה של אורות וצלילים
ילדה של אורות וצלילים:
מאז ומעולם הייתה ילדה של אורות וצלילים.
בשנותיה הראשונות נמשכה יותר מכל לצעצועים בעלי התאורות המתחלפות והמנגינות המתנגנות בקולי קולות מבלי לחדול.
בבית הספר, הייתה מפזזת להנאתה באופן קבוע לצלילי הנעימה המונוטונית המכריזה על תחילתו או סיומו של השיעור.
"אפילו ברגע שנולדת", כך הייתה אימה חוזרת ומספרת לה "משהו בצלילי המוניטור הפנט אותך והפסקת לבכות, והמבט שלך היה מפוקס בתאורת הפלורסנט הבוהקת בתקרת חדר הלידה".
בצבא נבחנה כמובן ללהקה צבאית.
משלא התקבלה, נהגה בכל משמרת ומשמרת להנעים את זמנן של חברותיה לקמב"ציה בפלייליסט המיוחד שהקפידה לעדכן.
ובלילות שישי, כשנשארה בבסיס והקצין התורן היה ספון בחדרו, נהגה להגביר את הווליום ולשחק עם מתגי התאורה, בעוד חברותיה היו רוקדות סביבה לצלילי קטעי טראנס קצביים.
לאחר שחרורה עברה לעיר הגדולה ובילתה לילות שלמים במועדוני ריקודים, מתמסרת שעות ארוכות אל מחול הצלילים והתאורות המתחלפות אשר עטף אותה, כמו לא הייתה נפש חיה סביבה.
ילדה של אורות וצלילים.
גם באותו הלילה, כשהוא הציע לה את הכדור, היא בלעה אותו וחשה מיד אל רחבת הריקודים.
זו הייתה חוויה שלא חוותה מעולם.
הצלילים נמתחו והתכווצו כמו גומי נוזלי באוזניה.
האורות רקדו, הסתובבו והתערבלו מול עיניה.
היא הייתה מאושרת…
בדרך הביתה נדמה היה לה שהזמן נע הלוך וחזור.
הרמזורים על פניהם חלפה ליוו את עיניה עוד שניות מספר לאחר מכן.
אורותיהם האדומים והירוקים ריצדו ללא הרף מול עיניה.
צפירות הרכבים סביבה רעמו ונחלשו לסירוגין.
גם כשרכבה חדל סופסוף להתהפך, ושקט השתרר סביב, היו אלו אורות הרכבים מהנתיב הנגדי אשר משכו את תשומת ליבה.
ברגעים האחרונים, קלטו אישוני עיניה המורחבים את האורות האדומים המהבהבים מתקרבים מעבר לצומת הקרובה.
במהרה זחלו אל תוך אוזניה המדממות אף צלילי הסירנה העולים ויורדים.
מחול אחרון של אורות וצלילים.
ערפל כבד
ערפל כבד:
עלטה כמעט מוחלטת אפפה סביב, מבעד לעור עפעפיו, אשר מיאנו להיפתח, הבחין בכתמים, בדלי אור עמומים.
כבדות נעימה פשטה ברחבי גופו, והוא חש עצמו שוקע עמוק אל תוך המשטח עליו היה שכוב.
תחילה נדמו לו הצלילים אשר חדרו לאוזניו כבליל רחשים בלתי מובנים.
הוא התקשה להבין היכן הוא נמצא ומה קורה לו, מחשבותיו היו איטיות וחסרות חוט מקשר.
אט אט החלו להתעצב הצלילים באוזניו לכדי הברות שהתקבצו יחדיו למילים שבתורן התאגדו והרכיבו משפטים.
"תסדרו לי בבקשה את התאורה מעל האזור פה", נשמע לפתע קול עמום. זיכרון מעורפל שייט בראשו מבלי שהצליח לפענח את מהותו.
"חומר חיטוי בבקשה.." היה דבר הבא ששמע. הוא חש רטיבות קלה נמשחת על בטנו.
"מה מצבו דוקטור פיינגולד?"
מחשבותיו החלו להסתדר, הוא החל להיזכר היכן היה בטרם שקע אל תוך עצמו.
"מורדם לגמרי, אפשר להתחיל".
מה מורדם?! מי מורדם? אני עוד ער.. ביקש פיו לומר אך שפתיו נותרו חתומות.
"מצוין! להב סטרילי בבקשה"
רגע, לא.. תעצרו בבקשה! אני ער!! רעמו מחשבותיו.
"צוות מוכן? יופי, מתחילים. חתך ראשוני.."
לא!! תעצרו!! זעק פיו הדומם.
עיניו נעו בבהלה לכל עבר מאחורי עפעפיו המוגפים, עת חש בחוד הלהב על גבי עור בטנו.
שני קווים כחולים
שני קווים כחולים – הזדמנות אחרונה:
מחוגי השעון העידו על כך שנותרו כשבע דקות נוספות של המתנה.
היא לא ראתה טעם לבהות למשך כל אותו הזמן בערכה, לכן יצאה אל המרפסת הקטנה, לנשום.
עבר שבוע מאז המפגש האחרון שלהם, שעות ספורות לפני שעלה על המטוס.
כשכתבה לו באותו הבוקר שהיא לא מרגישה כל כך טוב, הוא החל להילחץ.
אסור לו להיכנס כעת לבידוד, התחרות מתחילה ביום המחרת.
כל השנים, כל המאמץ וההשקעה.. הכל התנקז לרגע הזה.
זו יכולה להיות פריצת הדרך לה ייחל מאז שהחל כילד את דרכו בענף.
הוא לא יכול להרשות לעצמו לפספס את ההזדמנות.. אולי האחרונה.
היא שלחה מן המרפסת מבט לאחור אל שעון הקיר, שלוש דקות.
היא ידעה היטב עד כמה זה חשוב לו, וכמה הוא חשוב לה.
הם אמנם רק כמה חודשים ביחד, אבל היא מעולם לא חשה כך בזוגיות.
'כשזה יגיע את תדעי', תמיד אמרו לה חברותיה. והיא מרגישה, והיא יודעת.
מי האמין שבגילה זה עוד יקרה ? ועוד עם מישהו כמוהו… הזדמנות אחרונה.
מבט נוסף לאחור, הגיע הזמן.
היא נכנסה אל הדירה, נעמדה מעל השולחן והביטה בערכה.
שני קווים כחולים.
באצבע מעט רועדת שלחה לו צילום, ויצאה בשנית אל המרפסת.
"אני לא מאמין.. הלכה התחרות!" כתב לה לאחר רגעים ספורים.
"זו לא ערכת אנטיגן.." השיבה והביטה בתמונה בעיניים נרגשות.
שני קווים כחולים.
השניות נקפו ונאספו זו אל זו לכדי דקה ארוכה.
אולי ההודעה לא הגיעה אליו?
אולי הוא עוד לא קרא אותה?
היא שלחה מבט נוסף אל הודעתה האחרונה.
מסך הנייד האיר על עיניה הכבויות.
שני קווים כחולים.
תודעת שירות ישראלית
תודעת שירות ישראלית:
"כי זה לא מה שהזמנתי!! מה לא ברור ?!" פילחה צעקה רמה את חלל בית הקפה וקטעה באבחה את זמזום בליל שיחותיהם של שאר באי המקום.
כל זוגות העיניים נישאו לכיוונה.
היא ישבה בגפה בפינת החלל.
מולה, על השולחן הקטן פתוח לפטופ כסוף, מצוחצח ומבריק כביום היוולדו.
את תנוך אוזנה הימנית עיטרה אוזנייה אלחוטית לבנה. מבטה חמור הסבר מפוקס בטופס המוצג על גבי צג הלפטופ.
"אל תגידי לי 'אי הבנה' !!" משכה צעקתה זו אף את תשומת לב צוות המשמרת, "הטופס פתוח לי מול העיניים.. שחור על גבי לבן !"
לחשושים מרירים החלו להישמע מכל עברי בית הקפה, אך היא כלל לא נתנה את דעתה על כך.
"בבקשה, סעיף 3: '…אופי התורם רגוע, שליו ונינוח'. רשום או לא רשום?" מבטים מבולבלים פגשו זה את זה בשולחנות סביבה, "יפה, אז איך יכול להיות שהוא כל הלילה צורח ובוכה?! במשך שעות!!".
"סעיף 7: '…יכולות מוטוריות מעל הממוצע'. רשום?" המשיכה עוד בטרם הספיקה בת שיחתה להשיב, "איך את מסבירה את זה שהוא כבר שלושה שבועות לא מצליח להיתפס על הפטמה?!" עשרות זוגות העיניים סביבה נפערו לרווחה, "אני כולי פצעים!!" הוסיפה בזעם.
"אממ… סליחה גברת?" נשמע לצידה קול נשי רך, "את מפריעה לשאר האורח…".
"לא עכשיו!!" שחררה צעקה אל עבר אחראית המשמרת וזו נרתעה לאחור ושבה אל עמדתה, שולחת מבט חסר אונים לשאר אנשי הצוות.
"מה זאת אומרת מה אני רוצה ?? שתחליפו לי אותו או שתזכו אותי!" אמרה לבסוף לאחר שעברה על מספר סעיפים נוספים. תדהמה שררה סביב.
"זה לא מעניין אותי, מקובל לא מקובל !!" שבה וצרחה אל נקודה דמיונית בקיר שמולה, "תגידו בכלל תודה שאני לא תובעת אתכם על כל עוגמת הנפש! כל עסק שמכבד את עצמו, אם יש בעיה עם המוצר, אוסף אותו מיוזמתו מהלקוח ומזכה אותו על כל הסכום ומבלי לצייץ… לא, סליחה, זה ממש לא רלוונטי שמדובר תינוק בשר ודם.. מה לעשות שזה המוצר שלכם?? זה פשוט עניין של תודעת שירות! בארצות הברית זה בחיים לא היה קורה!!"
"סליחה?" נשמע שוב קולה הרך של אחראית המשמרת.
"אמרתי לא להפריע לי!"
"אבל הקופאית כורזת לך כבר דקה ואת לא שומעת… המנה שלך מוכנה".
היא חשה לרגע אי נוחות והנהנה לעברה.
"שורה תחתונה, או שאתם מחליפים אותו או שאתם מזכים אותי או שאני עושה לכם כזה שיימינג שאף אישה לא תפנה אליכם יותר!!" אמרה וניתקה.
"סליחה אם הייתי קצת לא נחמדה", אמרה, "פשוט תודעת השירות הישראלית היא מתחת לכל ביקורת!".
משהגיעו לעמדת הקופה, לקחה נשימה עמוקה להרגיע את עצמה, שלחה חיוך מאולץ אל עבר הקופאית והושיטה ידיה לקחת את המגש שהמתין לה על הדלפק…
לפתע קפא מבטה אל מול הצלחת.
"רגע, מה זה?!" הרימה את מבטה אל עבר הקופאית שנכנסה באחת לכוננות ספיגה, "זה לא מה שהזמנתי!!" עפעף עינה הימנית החל לרטוט מעצבים.
חביבה ודי...
חביבה ודי:
"קפוץ.." קרא ופרש את ידיו הזעירות לצדדים.
היא חדלה מנבירתה באתר הפסולת, הסתובבה לעברו בחיוך רחב ואמרה, "קדימה קפוץ!".
הוא זינק מן הסלע הקטן עליו עמד הישר אל זרועותיה הגרומות אשר הניפו אותו אל על.
עיניו נצצו מאושר.
בדרכם הביתה עצרו בסמטה שמאחורי המאפייה המקומית, היא תחבה לשקית ארבע לחמניות שהותיר הבעלים בארגז בטרם סגר ונסע לביתו.
בידה האחת הרימה אותו ובשנייה אחזה בצרור שקיות הניילון המשקשקות.
הוא נשא אליה עיניו בהערצה.
לאחר דקות מספר החל משקלו לתת אותותיו על זרועותיה החלושות.
היא הניחה אותו על המדרכה והם המשיכו בדרכם, כף ידו הקטנה בזו שלה.
בעוברם בשדרה טיפס על אחד הספסלים, משך את ידה לאחור וקרא "קפוץ..".
העייפות ניכרה על פניה, היא רצתה כבר להגיע הביתה.
"אמא… קפוץ!" התעקש ושלח לה מבט של תחינה.
היא חייכה אליו חיוך לאה, הניחה את צרור השקיות על הקרקע ואמרה "קדימה קפוץ".
בעודם מטפסים במעלה חדר המדרגות הטחוב אל קומת דירתם, הוא מלפנים היא מאחור מוודאת שלא ייפול, נעצר והסתובב לכיוונה.
"קפוץ" קרא ועיניו נצצו.
"לא די, אני עייפה"
"אמא קפווווץ!" רעם והדהד קול הפעמונים שלו במעלה ובמורד חדר המדרגות.
"לא מתוק, מספיק להיום"
"חביבה ודי…" אמר במתיקות שידע שלא תוכל לה.
"אחרונה, חביבה ודי! ברור?"
לאחר שסיים לאכול את הטוסט הדל הניחה את הכלים בכיור המטונף שעלה על גדותיו, ונשאה אותו הישר אל המקלחת העבשה. לשמחתה היו המים חמימים דיים.
משסיימה לשיר לו שיר ערש, נשקה על שתי עיניו שנעשו אט אט כבדות והחלו להיעצם מעצמן.
לאחר שנרדם, יכולה הייתה סופסוף להתפנות לענייניה.
היא יצאה מחדר השינה, ירדה על קצות אצבעותיה את שלושת המדרגות אל הסלון הזעיר ונעמדה מול שידת העץ הישנה.
קולות חריקה קלים נשמעו כאשר פתחה את המגירה על ציריה המחלידים, מבטה נשלח אל החרך הדקיק שהותירה בדלת.
לאחר שהשתכנעה שלא התעורר, פשטה את שרוול ידה השמאלית, הידקה סביבה את חוסם העורקים ואחזה את המזרק בזו הימנית.
הוא הבטיח לה שזה חומר מיוחד… היא הייתה צריכה את זה, גופה כבר היה מורגל לחומר הרגיל.
בוכנת המזרק הגיעה אל קצה מסלולה, החומר החל להתפשט בוורידי ועורקי גופה.
תחושת רוגע ואושר עילאית פשטה בקרבה, הוא לא שיקר…
לפתע החלו אישוניה להתרחב, למשך מספר שניות הסתחרר סביבה החדר עד אשר קרס גופה לפנים.
היא נותרה שרועה ללא יכולת לזוז, קצף החל לנזול מפיה הפעור.
עד מהרה קרס גם ליבה ונדם.
הוא התעורר מהרעש בחדרון הסמוך, ירד ממיטתו ופסע בצעדים קטנים אל עבר הדלת.
למרגלות שלושת המדרגות הבחין בה, שכובה על הרצפה.
"קפוץ" קרא בעיניים נוצצות ופרש את ידיו לצדדים.
"אמא קפוווץ!" קרא שוב לאחר דקה קלה של דממה.
"חביבה ודי…" אמר במתיקות שידע שלא תוכל לה.
עיניים פקוחות לרווחה
עיניים פקוחות לרווחה:
"מאמי, אני פה במיון. עברתי על רשימת הפצועים, הוא לא כאן.. כבר הגעת? הוא שם?"
דממה שררה בעברו השני של הקו.
"מאמי.. בבקשה, תגיד לי שהוא בסדר.." אמרה לבסוף בקול חלוש ורועד.
————–
כחצי שעה קודם לכן:
הוא שעט במכוניתו אל עבר מתחם בית הספר, כשבמקביל נסעה היא במכונית השנייה אל בית החולים לבדוק אם בנם בין הפצועים שפונו עד כה.
תוך כדי נסיעתו שוחח עם מקבילו שבזירה, יידע אותו שבנו בין תלמידי בית הספר וביקש לדעת האם הוא נצפה בין קהל הניצולים או חלילה בין הנרצחים.
מקבילו השיב כי בזירה שורר עדיין כאוס, הכוחות המיוחדים הצליחו לחסל את המפגע דקות ספורות קודם לכן, והם כעת מתחילים לעשות סדר בזירה, לפנות את הפצועים באמבולנסים ולאתר את הגופות המוטלות ברחבי המתחם.
כעשר דקות לאחר מכן הגיע אל חניית בית הספר, הציג לשוטרים שאבטחו את המתחם את תעודת החוקר שלו ונכנס פנימה.
במשך דקה ארוכה סרק את קהל המתגודדים המבוהלים אשר מסביב, לא היה לבנו זכר.
הוא פילס את דרכו בין שלל כוחות המשטרה וההצלה שמילאו את המקום, החל לעבור גופה גופה ברחבי המתחם, הרים את הכיסוי וגילה תחתיו, להקלתו, פנים לא מוכרים.
הוא כבר חשב שבחן את כל הגופות במקום, כשלפתע הבחין מבעד לרגלי שלושה שוטרים שהתגודדו באחת הפינות, בגופה נוספת המוטלת על הקרקע מאחוריהם. כתם הלידה הגדול על הזרוע הימנית הסגיר לו את זהותה.
הוא התקרב אליה בצעדים כבדים והסיר מעליה את הבד המוכתם. ליבו קרס אל תוך עצמו למראה זוג העיניים המוכרות הפקוחות לרווחה.
"תקראו לאחת המורות שתזהה אותו" אמר אחד השוטרים שלצדו לשני האחרים, "אנחנו צריכים להבין מי הוא ואם השאיר מסר כלשהו שיסביר את המניעים שלו".
הוא חש את הקרקע נשמטת תחת רגליו.
הטלפון רטט בכף ידו, שמה ריצד על גבי המסך.
לאחר השתהות של שניות ספורות הקיש עליו באגודלו וקירב אותו לאוזנו.
מבטו לא סר מפניו הקפואים של בנו למרגלות רגליו.
"מאמי.. בבקשה, תגיד לי שהוא בסדר.." קלטו לבסוף אוזניו את קולה החלוש והרועד.
בבושקה בפיק-אפ בר
בבושקה בפיק-אפ בר:
היא נכנסה פנימה עטופה היטב, שכבות שכבות, והתיישבה בפינה אפלולית על בר.
הברמן כבר ידע בעל פה כיצד היא אוהבת את המשקה שלה.
היא לגמה מן הכוס באגביות וסקרה את החלל סביבה.
המקום היה עמוס לעייפה.
מבעד למוזיקת הרקע הרמה נשמעו רחשי שיחות ערות.
קבוצות מצומצמות, זוגות ובעיקר יחידים חסו בצילה של התאורה המעומעמת.
האווירה הייתה קלילה וחושנית.
את עיניה תפסה קבוצה של ארבע בחורות סביב שולחן צדדי, מנהלות שיחה קולנית רווית פרצי צחוק משותפים.
הן הזכירו לה בילויי עבר משותפים עם שלוש חברותיה כתריסר שנים מוקדם יותר, עת הגיעו אל העיר הגדולה, צעירות, מלאות שמחת חיים ומוכנות לטרוף מכל הבא ליד.
עם השנים פרשו כל אחת ואחת מהן אל חיי זוגיות ומשפחה והותירו אותה לבדה במערכה.
שכבת הנונשלנט החלה להיסדק,
היא שתתה את הכוס עד תומה בתקווה להרוות אותה, אך היא יבשה, התקלפה ונשרה מעליה.
בחלוף שעה קלה התיישב על כיסא הבר שלצידה גבר שמנמן, בעל שיער מדובלל וחיוך סליזי.
לאחר מספר משפטי פתיחה לעוסים ומאוסים החליטה שדי לה, קמה ממקומה בהפגנתיות והתיישבה בעברו השני של הבר.
הוא המשיך לשלוח לה מבטים מלאי מסר מרחוק, אך היא השתדלה להתעלם מהם ושתתה את הכוס השנייה עד תומה להעביר את תחושת הקבס.
היו די והותר גברים נאים ומושכים במקום, היא הפנתה את מחשבותיה ומבטיה אליהם.
היא לא פסחה על אף מניירה שחוקה במאמציה ללכוד את תשומת ליבם.
תנוחת ישיבתה, תנועות ידיה במורד שיערה, מבטים רפים, משחק אגבי עם אצבעה בקוביות הקרח שבכוס…
אולם אט אט ובהדרגה עוד ועוד גבר נאה ששמה עליו עיניה, מצא את מקומו לצד בחורה צעירה ונאה ממנה.
שכבת ההערכה העצמית נשרה מעל כתפיה בתנועה חלקה.
הזמן חלף, השעות והכוסות נקפו והמקום החל להתרוקן.
מחוגי שעון הקיר החלו לרמוז לה שייטב אם תשוב לדירתה.
מנגד, הורו לה תקתוקיו הרועמים של השעון הביולוגי להישאר במקומה.
שכבת הסטנדרטים החלה אף היא להתפורר.
לא הרחק ממנה על הבר ישבו שני גברים לא נאים במיוחד והתבוננו בנייד של אחד מהם.
היא עטתה על שפתיה חיוך אגבי ושלחה לכיוונם מבטים מלאי עניין.
לפתע צדו עיניה את ידו של האחד מלטפת את ירכו של השני.
היא הפנתה את אכזבתה אל הכוס התורנית ורוקנה את תכולתה.
האלכוהול השוצף בעורקיה המיס כליל את שכבת שיקול הדעת.
והנה באורח פלא, הגיחה לפתע יד גברית וליטפה ברכות את כתפה.
היא הפנתה אליו מבטה ושלחה לו חיוך מעורפל חושים.
—————–
בבוקר המחרת התעוררה בחדר שינה לא מוכר, עירומה במיטה זרה.
גרונה ניחר ורקותיה הולמות בה ללא רחמים.
לצידה הבחינה בגוף המעורטל והשמנמן שרוע על בטנו ובקצהו שיער הראש המדובלל.
על הרצפה הבחינה בשכבותיה המוטלות סביב, קליפות קליפות.
היא קמה מן המיטה בעדינות והתרחקה ממנה על קצות אצבעותיה, רק לא להעירו.
בדרכה החוצה עטתה על גופה את שכבת התיעוב העצמי ואת שאר השכבות אספה בחופזה בידיה.
היא סגרה אחריה בשקט את דלת הדירה ויצאה מן הבניין בראש מורכן.
רק לא לפגוש בדרכה החוצה פנים מוכרות.
נטע זר
נטע זר:
"אתה בסדר?" נשמע קול נשי מימינו.
הוא ניעור מהרהוריו הרבים והסיט אליה מבטו שהיה מפוקס שעה קלה בסיד המתקלף על גבי הקיר מולו.
היא התיישבה בכורסא לצדו ושלחה אליו מבט מלא עניין וחמלה.
הוא הבחין במילה "דוקטור" לצד שמה על תג הבד התפור על גבי חולצת הכפתורים הלבנה אשר לבשה.
הייתה זו הפעם הראשונה מאז הגיע לשם, כשלושה ימים קודם לכן, שמישהו הראה בו עניין או דרש בשלומו.
אף לא אחד אחר מבין שאר אנשי הצוות המתחלפים לעייפה הסב אליו עד כה את תשומת ליבו.
אף לא אחד מהם שעה לתחנוניו לשטוח בפניו את טענותיו.
הוא ניצל את פתיחות ליבה ולמשך דקות רבות פרט באזנייה את כל אשר על ליבו.
על כך שאינו מבין מה לו ולמחלקה סגורה, ואיך מצא עצמו מאושפז בה בכפייה.
על כך שהוא חש עצמו אי של שפיות במקום שכל כולו אי שפיות אחת גדולה.
על כך שהוא נטע זר בין שאר דרי המקום.
היא הסבירה והזכירה לו שהוא הובא לשם לאחר שקרובי משפחה נתקלו בו במקרה, משוטט ברחובות במצב תברואתי ירוד ומדבר אל עצמו.
הוא הודה בפניה שהוא אכן חווה משבר אישי קשה שדרדר אותו אל הרחוב, וכי לעיתים נוהג הוא לנהל את מחשבותיו בקול רם, אקט המסייע לשיכוך תחושת הבדידות והניכור.
אולם הוא שב וטען כי על אף שייתכן והוא זקוק לתמיכה מקצועית לשוב ולעלות על דרך הישר, בין כך לבין אשפוז כפוי במחלקה סגורה המרחק הוא עצום.
"את יכולה לעזור לי לצאת מכאן?" שאל לאחר כעשרים דקות של שיחה, משהבחין בהדרגה בעיניה כי דבריו וצלילות דעתו החלו להעלות בקרבה ספקות בדבר אי שפיותו.
היא נעה בחוסר נוחות בכורסא, מבטה הוסט אל העציץ אשר בקרבתם.
"בבקשה, אני רואה לך בעיניים שאת מאמינה לי".
"זה לא נתון להחלטתי", ביקשה לפרוק מעל כתפיה את עול יהביו.
"בבקשה דוקטור… אני לא אמור להיות פה! חייב להיות משהו שאפשר לעשות…" לחלוחית פשטה בעיניו.
לאחר דקה ארוכה של דממה השיבה אליו מבטה, "ככל מי שמאושפז כאן נתונה לך הזכות לפנות לוועדת ערר שתדון בעניינך ותבחן מחדש את נחיצות אשפוזך כאן בכפייה", אמרה.
משהבחינה בזיק הניצת לפתע בעיניו, סייגה את דבריה, "קח אבל בחשבון שהסיכויים שישנו את ההחלטה המקורית נמוכים למדיי".
"תוכלי להעיד בפניהם לטובתי?"
"בסוף זה תלוי כמעט לחלוטין באבחון פסיכיאטרי נוסף שתידרש לעבור", ביקשה להנמיך את ציפיותיו.
"אבל לא תוכלי לשתף אותם בהתרשמות המקצועית שלך, כרופאה במחלקה?" התעקש.
"אני מניחה שכן.."
לראשונה מזה שלושה ימים חש את ריאותיו מתמלאות בחזרה באוויר.
הוא ביקש להבין ממנה יותר לעומק מה כולל התהליך.
או אז הגיח מאחוריו אחד אנשי הצוות.
"קדימה.." קרא בטון יבש, "חמש דקות לכיבוי אורות".
"אנחנו כבר מסיימים", השיב לו.
"עכשיו!" התעקש איש הצוות.
"רק עוד כמה דקות ואני ישר אלך לחדר, בבקשה…"
"אתה לא תגרום לי לעיכוב בלוחות הזמנים, זה ברור?" החל איש הצוות לאבד את סבלנותו.
"את יכולה בבקשה להסביר לו שזה חשוב?" פנה לעזרתה.
להפתעתו המרה נוכח כי הכורסא לצדו ריקה.
ידו של איש הצוות הונחה על כתפו, "קדימה!" שב וקרא.
מבטו לא מש מן הכורסא גם כשנעמד על רגליו והחל לצעוד לכיוון חדרו.
אפקט פינוקיו
אפקט פינוקיו:
"מספר 143, לעמדה מספר 4", הצהיר קולה הנשי של מערכת ניהול התורים במשרד הפנים המקומי.
"כן, במה אפשר לעזור?" אמרה הנציגה והפנתה מבטה אל האדון הזקן, והמרופט משהו, אשר התיישב מולה.
מבטו הופנה אל בובת העץ המונחת על חיקו, תלויה על חוטים מתוחים תחת צלב עץ אותו אחז בידו.
"אדוני?" קראה הנציגה, "במה אפשר לעזור?"
"אני רוצה לשנות את פרטי הזהות שלי", נשמע קול סופרן, וראשה של הבובה הורם. המבט הנוגה בעיניה הופנה לכיוון הנציגה.
גבותיה של הנציגה התכווצו, מבטה נשלח אל שכניה לעמדה אשר היו עסוקים בטיפול באנשים אחרים וכלל לא נתנו דעתם להתרחשות התמוהה.
היא המתינה מספר שניות בציפייה שהאיש הזקן יניח את הבובה בצד האחד, את ההלצה המטופשת הזו בצד האחר וישתף אותה בסיבת הגעתו.
"אדוני, בוא נתקדם בבקשה.. למה באת הנה?" אמרה לבסוף.
"הוא לא יכול לדבר", נשמע שוב קול הסופרן.
הנציגה הפנתה מבטה אל הבובה, לאחר רגע קל השיבה אותו אל הזקן. ארשת פניה שידרה חוסר סבלנות.
"הוא באמת לא יכול לדבר, הוא אילם", הצביעה הבובה בידה אל פיו החתום.
הנציגה גלגלה את עיניה, היא לא האמינה שהיא עומדת לעשות זאת.
"אוקיי.. אז במה אפשר לעזור לו?" שאלה בקול חלוש, בוחנת את שכניה לעמדה לוודא שאינם עדים למחזה המביך.
"הוא רק עזר לי להגיע הנה".
הנציגה הביטה בה, חצי נבוכה חצי משועשעת, "אז… במה אפשר לעזור לך?"
"אני רוצה לשנות את פרטי הזהות שלי. אני רוצה להירשם כילדה אמיתית, לא כבובת עץ".
"הבנתי.." החליטה הנציגה להיענות להלצה ולשתף פעולה, "ולמה שתרצי לעשות את זה?"
"כי הוא אמר לי שכדי שאוכל להפוך לילדה אמיתית, אני קודם כל צריכה לוודא שאני לא רשומה ברשויות כבובת עץ", הצביעה הבובה בשנית אל הזקן, "הוא אמר שזה מה שפינוקיו עשה, ולו זה עבד".
"חשבתי שהוא לא יכול לדבר…" תפסה עצמה הנציגה מקניטה בובת עץ.
"זה שהוא לא יכול לדבר לא אומר שהוא לא יכול לכתוב לי על דף את מה שיש לו לומר.." שילבה הבובה את ידיה בנקישה על בית החזה, מבטה הנוגה קפא אל מול עיניה של הנציגה.
"אוקיי.." התרצתה הנציגה, "ומה רע בלהיות בובת עץ?"
"מה טוב בזה ?!" הניפה הבובה את ידיה לצדדים, "עץ זה חומר שמדכא תשוקות ומעודד רשלנות ומעבר על החוק!"
מבטה המבולבל של הנציגה נע לסירוגין בין פניה של הבובה לאלו של הזקן המרוט.
"תחשבי על זה,
מיליוני אנשים בעולם כולאים את הזהות המינית שלהם בארונות,
אלפי שירים וסיפורים נשלחים יום יום ישר למגירות ולעולם לא יזכו לצאת לאור,
כל יום בכל רחבי העולם נופלים עוד ועוד דברים בין הכיסאות ונשכחים שם ללא טיפול,
שלא לדבר על כמויות העסקאות המפוקפקות הנעשות מתחת לשולחן.."
"וחוץ מזה", הפנתה הבובה לרגע את מבטה אל הזקן, "הוא לא בקו הבריאות.. ואני רוצה לוודא שלא אמצא את עצמי יום אחד בארגז הצעצועים של איזה ילד היפראקטיבי שיתעלל בי יום יום באמתלה של משחק תמים!"
הנציגה השתהתה לרגע בתגובתה, מבטה הוסט מפניה של הבובה ושייט ברחבי אולם ההמתנה. לפתע הבחינה במבטיהם התמהים והכעוסים של האנשים הישובים בספסלי המתכת מול עמדתה, בהמתנה לתורם.
"טוב" קראה בקול חותך ורם, "אדוני, תפסיק לבזבז לי בבקשה את הזמן ותפנה את הכיסא.. יש פה בתור אנשים עם צרכים אמיתיים!"
"והצרכים שלי לא אמיתיים בעינייך?!" קול הסופרן נשבר מעט.
הנציגה נמנעה מקשר עין עם הבובה וסימנה בידה למאבטח.
הוא הגיע, אחז בזרועו של הזקן והוביל אותו בהליכה נמרצת אל דלת היציאה.
הזקן, שהתקשה מעט לעמוד בקצב, מעד קלות בדרכו והבובה נשמטה מידיו בטרם יצאו השניים מן האולם.
הוא עוד הספיק לשלוח לאחור מבט חטוף, בעיניים דואגות ופה חתום, בטרם נעלם מעבר למפתן הדלת.
ילדה כבת חמש מיהרה אל בובת העץ המוטלת על הרצפה בין הספסלים.
"אמא.. תראי מה מצאתי", קראה בשמחה תוך כדי שהיא מנופפת בהתלהבות בבובה.
מבטה הנוגה של הבובה לא חמק מעיניה של הנציגה, ליבה נחמץ.
"מספר 144 לעמדה מספר 4" הצהיר קולה הנשי של מערכת ניהול התורים.